מדיה

לשנה הבאה בירושלים הבנויה: סקירה היסטורית כיצד חזון אסטרטגי הופך למציאות 

"לשנה הבאה בירושלים הבנויה"  משפט שנאמר מדור לדור, וליווה את הקהילה היהודית במשך למעלה מאלף שנות גלות, נתפס לא פעם כאמירה "מן השפה ולחוץ", שנשמעת בטקס כהרגל. אולם מבט היסטורי מפוכח מגלה עד כמה יוצא דופן היה עצם קיומו של משפט כזה. מדובר לא רק בתקווה, אלא בבחירה אסטרטגית נדירה: לשמר חזון ברור, מובהק ובלתי מתפשר, גם כאשר הדרך אליו אינה נראית לעין. סקירה היסטורית קצרה של יעדים שאפתניים והמנהיגים שטבעו אותם יכולה להעניק לנו הצצה נדירה למאפיינים הדרושים לגיבושו של חזון אסטרטגי משמעותי, כזה שאינו נשען על היתכנות בלבד, אלא על הבנה עמוקה של מה נכון, והיכן הארגון צריך לראות את עצמו.

תפקידו של מנהיג לנסח את הכיוון האסטרטגי של הארגון כרוך בהתמודדות עם לחצים מתמידים, מבית ומחוץ. בתוך הסביבה הזו, מתגבשות גישות שונות ליצירת אסטרטגיה.
הגישה המדודה ומבוססת היעדים הברורים, עם דרך ידועה כיצד ניתן להשיגם, מספקת יציבות, בהירות ויכולת יישום מהיר. אך לעיתים, דווקא הוודאות שבה, מסתירה את השאלה האמיתית: האם זהו היעד הנכון? חזון משמעותי מתחיל לא מהשגת היעד, אלא מהגדרתו. מנהיגים רבים  לאורך ההיסטוריה בחרו להציב יעד אמיץ, גם כשלא ידעו כיצד יגיעו אליו, ובכך יצרו מציאות חדשה סביבו. הם לא רק חיפשו את הדרך, הם העזו לשאול לאן נכון ללכת.

הרצל וחזון המדינה היהודית

הרצל לא היה הראשון שחלם על שיבה לציון, אבל הוא היה הראשון שהפך את החלום הזה לתוכנית פעולה מדינית. בסוף המאה ה־19, כאשר רוב היהודים חיו בגולה, הוא הכריז:
"אם תרצו – אין זו אגדה."
הוא לא ידע היכן וכיצד אך הוא ידע דבר אחד: היעד מוצדק, ולכן יש להציבו, גם אם הדרך אליו נראית בלתי אפשרית.

החזון הזה, שבתחילה עורר לעג, התנגדות וסקפטיות עצומה, הפך לכוח מגייס. הרצל לא שכנע את העולם בצדקת הדרך, הוא הציע יעד נכון שסביבו התגבשה מציאות שלמה.

צ'רצ'יל והקרב בדנקרק

במאי 1940 עמד צ'רצ'יל בפני מה שנראה כאסון מוחלט: מאות אלפי חיילים בריטיים וצרפתים לכודים בחופי דנקרק, כשהצבא הנאצי סוגר עליהם מכל עבר. האפשרויות היו מועטות, להיכנע, או לחלץ קומץ בודד מהכוח שנותר. איש לא האמין שאפשר להחזיר את כולם. בשלב הזה צ'רצ'יל, מבלי לדעת כיצד, קיבל החלטה והציב את היעד: לא לוותר, לא להשלים עם האובדן, להחזיר את כולם הביתה. היעד נראה מנותק מהמציאות אך הציבור הבריטי כולו נרתם, מאות סירות אזרחיות הפליגו לים, והחזון הפך למבצע הצלה חסר תקדים: יותר מ־330,000 חיילים חולצו.

בהיסטוריה הצבאית ייזכר דנקרק כמבצע נועז, אבל בהיסטוריה של המנהיגות, הוא ייזכר כרגע שבו מטרה אמיצה, חסרת בהירות אופרטיבית, חוללה מציאות שלא נראתה אפשרית.

קנדי והירח

בספטמבר 1962, בנאום שנשא באוניברסיטת רייס, נשיא ארצות הברית ג'ון פ. קנדי הציב בפני עמו יעד שנשמע בלתי מתקבל על הדעת: להנחית אדם על הירח ולהחזירו בשלום עוד לפני תום העשור.

בשיא המלחמה הקרה, כשברית המועצות הובילה את מרוץ החלל, לא הייתה לארצות הברית את הטכנולוגיה, הידע או הבטחון כיצד הדבר ייעשה. אך לקנדי היה ברור, היעד הזה חיוני, כי הוא מסמן לעולם ולאומה: אמריקה לא תיגרר, היא תוביל.

במילותיו אמר: 
"Not because it is easy, but because it is hard".
בכך, הפך קנדי את החזון למגנט לאומי, הממשל, התעשייה, האקדמיה והחברה כולה התגייסו, וב־1969 ירד ניל ארמסטרונג על אדמת הירח. ברגע היסטורי שמציין עוצמה של אומה.

סטיב ג'ובס והמחשב הנייד

חזונות שנראו תחילה בלתי ניתנים למימוש לא שייכים רק להיסטוריה הלאומית או המדינית  הם גם אלו שעיצבו את עולם העסקים המודרני. כך גם סטיב ג'ובס בנאומו ב1983:

 “We’re going to put a great computer in a book for an affordable price… We don't know how to do that now. it's impossible… We will find a way”

למרות העוצמה שטמונה בהצבת יעד אמיץ, מרבית המנהיגים והמנהלים נרתעים ממנה ובצדק. חזון שאינו מגובה בתוכנית ברורה עלול להיתפס כלא רציני, להיתקל בהתנגדות פנימית, לפגוע באמינות ההנהגה ומעבר לכך דורש אומץ רב ואמונה ביכולת הצוות לשנות מציאות. במציאות ניהולית שמודדת תוצאות, מבקשת ודאות, ונשענת על תחזיות, קשה להצדיק מטרה שאין לה עדיין "איך". וכך, תחת הלחץ להציג הישגים מדודים, רבים בוחרים בדרך הבטוחה, גם אם היעד שלה אינו ה"נכון".

ואילו כשמנהל בוחר להציב יעד שאפתני, גם מבלי לדעת בדיוק איך להגיע אליו, הוא משדר אומץ, ענווה והזמנה לשותפות. חזון כזה הופך למצפן שמחבר את כל שכבות הארגון לא כי הוא נוח, אלא כי הוא נכון. דווקא כשאין ודאות, מתאפשרת חשיבה חדשה. זו הזדמנות להרים את המבט, לדמיין פסגה חדשה, ולשאול: לאן נכון לנו לשאוף? לעיתים, זו בדיוק הנקודה שממנה מתחיל שינוי אמיתי.