מדיה

בספרו "האתיקה הניקומאכית", אריסטו מציג מבנה מחשבתי שמדייק את תהליכים של קבלת החלטות ובחירות אסטרטגיות. למרות פער של אלפי שנים, כשקוראים את הדרך שבה הוא מציע להתייחס להחלטה, קשה שלא לחשוב על תהליכי תכנון אסטרטגי בני זמננו.

ציטוט המיוחס (כנראה בטעות) לאלברט איינשטיין, אומר: "אם אתה לא יכול להסביר משהו בפשטות, אתה לא מבין אותו מספיק טוב".

אחת המעלות הייחודיות של אריסטו, היא בדיוק היכולת הזו. היכולת להגדיר את האדם, המהלכים שהוא מבצע והתחושות שלו בצורה בהירה וחדה שמאפשרת הסתכלות חדשה וברורה יותר על המתרחש סביבנו.

מאז ימיו של אריסטו נכתבו מודלים רבים לקבלת החלטות, וחלק ניכר מתובנותיו נוסחו מחדש במסגרות מודרניות. אבל התרומה האמיתית של הפילוסוף היווני אינה בעקרונות – אלא בבהירות ההגדרות שלהם. כשמושגי יסוד כמו 'בחירה' ו'תכנון' מוגדרים בדיוק, היכולת של מקבלי ההחלטות לבצע אותם משתפרת באופן ישיר.

מהי בחירה או החלטה אסטרטגית?

את העיסוק בתהליך הבחירה אריסטו מתחיל עם השאלה באילו החלטות בכלל נכון לעסוק:

 "אנחנו שוקלים בדעתנו דברים שהם לאל ידנו וניתנים להיעשות… מה שנעשה על ידנו, ולא תמיד באותה דרך עצמה – זה עניין לשיקולנו".[1]

בעיני אריסטו שלושה מאפיינים הופכים החלטה לכזו שכדאי ונכון לנו לעסוק בה:

• החלטה שהתוצאה שלה בשליטה שלנו ובסמכות שלנו
• החלטה הניתנת לביצוע, או בלשונו: "דברים שאפשר שיהיו אחרת"
• החלטה שיש יותר מדרך אחת להגיע לתוצאה הנגזרת ממנה

כשאנחנו פוגשים החלטה הכוללת את כל השלושה– זהו הזמן לעצור ולהוביל תהליך חשיבה עמוק שיוביל לבחירה המתאימה לארגון.

Playing to Win נוסח יוון

אריסטו מתאר עבורנו גם כיצד יש לגשת לתהליך קבלת ההחלטות עצמו. בעיניו, כל תהליך מיטבי מתחיל בשאלה: מהי המטרה הרצויה?

רק כאשר המטרה ברורה ומוסכמת על כל הגורמים הרלוונטיים, אפשר להתקדם לשלב הבא: בירור הדרך להשגתה, או בלשונו:
"מעיינים כיצד ובאיזה אמצעים היא [המטרה] תושג".

זהו השלב שבו מתחילים לשקול חלופות, לאתר את הדרך העדיפה – "הקל והיפה ביותר", כהגדרתו. לעיתים, הוא מציין, נבין שיש רק אמצעי אחד ריאלי, ואז יש לברר כיצד הוא יוביל לתוצאה, ואילו צעדים יאפשרו לממש אותו. כך, שלב אחר שלב, מתקדמים לאחור — מהמטרה אל ה"סיבה הראשונה", שהיא הפעולה הבסיסית ביותר בתהליך:
"עד שיגיעו אל הסיבה הראשונה, שלפי סדר הגילויים תימצא להם אחרונה".

במילים עכשוויות: תהליך התכנון מתחיל בקביעת יעד (למשל, "צמיחה של 50% עד 2030"), ממשיך בזיהוי האסטרטגיה הנכונה, בפירוק האמצעים והמהלכים הדרושים להשגתה, ומסתיים בהגעה לפרט הקטן ביותר (למשל, פרסום משרה למנהל צוות חדש).

ומה לגבי הביצוע? כאן הסדר מתהפך.
אריסטו מדגיש שמה שנגלה לנו בסוף תהליך החשיבה, הוא דווקא מה שמתחיל את העשייה בפועל:
"הדבר האחרון בגילוי הוא הראשון בפעולה."

במילים אחרות, הפעולה הקטנה שהתבררה אחרונה בתהליך התכנון, היא הצעד הראשון במימוש ההחלטה או הבחירה.

מבנה החשיבה הזה, שנכתב במאה ה-4 לפנה"ס, מזכיר, באופן מעורר השתאות, את העקרון הכללי של מפל ההחלטות המפורסם של Playing to Win – . המודל שמפורט בספר הנושא את אותו השם, מתחיל מהגדרת "תמונת הניצחון", וממשיך למטה דרך השאלות "איפה נשחק", "איך ננצח", "מה היכולות הנדרשות", ועד ל-"אילו מערכות ניהול יתמכו בזה". גם כאן – המטרה מונחת כבסיס התהליך וקודמת לאמצעים הנגזרים ממנה, וגם כאן המימוש מתחילה מהפרט האחרון שנגזר מהתכנון.

לא "להתאהב ברעיון" ולדעת לעצור כשצריך

מה עושים כשנתקעים באמצע תהליך התכנון? אריסטו קורא גם ליושרה של מקבלי ההחלטות. לדעת להגיב למציאות ולעצור גם באמצע הדרך כשצריך:

"ובהגיענו לדבר שאינו בגדר האפשרי, אנחנו נוטשים את רעיוננו, כגון בשעה שמתברר שדרוש להגשמת הדבר הזה סכום כסף שאין בידינו להמציאו; אך אם הדבר נראה אפשרי משתדלים אנחנו לעשותו. ואפשרי הוא מה שניתן להיעשות בכוחות עצמנו."

כבני-אדם יש לנו נטייה "להתאהב ברעיונות" שלנו. ברגע שאנחנו חושבים על רעיון ומשקיעים בו משאבים, אנחנו נוטים להתעלם מהחסרונות שלו שעולים לאורך הדרך או להקטין אותם. מקבלי ההחלטות נדרשים לבחינה עצמית ותקשורת עם המתרחש בתהליך, תוך פתיחות לשינוי כיוון או עצירה במקרה שהמציאות מאותת לנו על-כך.

כמו אז, גם היום

למרות פער של אלפי שנים, ההגדרות של אריסטו והתהליך שהוא מציע יכולים, גם היום, לסייע למקבל ההחלטות לבצע תהליך נקי ונכון לארגון.

במקום פשוט "לקבל החלטה", אנחנו יכולים לבדוק: האם המטרה שלנו ברורה לנו? האם כל הצעדים שאנחנו בוחרים בהם תומכים במטרה הזו? האם אנחנו מתמקדים בדברים שתלויים בנו? האם הם ברי ביצוע בתנאים הנוכחיים של הארגון? האם האתגר שנתקלנו בו באמצע הדרך דורש מאיתנו שינוי כיוון, הרמת ידיים או דווקא יצירתיות והשקעה נוספת?

והמלצה אחרונה (לזמן הפנוי שאין לכם): קראו את האתיקה של אריסטו. הוא מסדר בראש ומסביר בבהירות דברים שפוגשים אותנו כל יום.

[1] אריסטו (תרגום: יוסף ג. ליבס), אתיקה – מהדורת ניקומאכוס, שוקן (תל-אביב: 1985), עמ' 63-66.