מדיה

זוהי לא תופעה שולית, ולא גחמה של דור חדש של מנהלים. מדובר במגמה עמוקה, שמתחזקת בכל שנה, ולא במקרה.

למה טווח התכנון מתקצר?

סביבת הפעולה של ארגונים הפכה לתזזיתית מתמיד (משפט די ותיק אבל זה באמת מתגבר). תנודתיות כלכלית חריפה, שינויים חדים בריביות, מחירים וביקושים, לצד רגולציה שמתקבלת בלחץ ובקצב מהיר, יוצרים חוסר יציבות מתמשך. במקביל, שיבושים טכנולוגיים משנים את כללי המשחק בענפים שלמים בתוך חודשים, והמציאות הגיאופוליטית הופכת לא צפויה עם מגפות, מלחמות והקצאות משתנות של משאבים. בתוך כל זה, תכנון ארוך טווח הופך למורכב ומסוכן יותר ולכן גם נדיר יותר. בתוך כל זה, הציפייה שתוכנית חומש "תחזיק מים" נראית פחות ופחות ריאלית.

אבל…לא מדובר רק באי הוודאות, אלא גם בהתפתחות של תרבות ניהולית חדשה, כזו שמעדיפה ניסוי ותיקון על פני ניבוי, ותכנון מתגלגל על פני תכנון חד פעמי (אותו מסמך אסטרטגי עבה שהודפס ונכרך ביותר מידי עותקים ומתיישן מהר, לא המסמך שלכם או שלנו חלילה, אבל אולי אתם מכירים אחד כזה).

למה יש הבדלים בין תעשיות?

למרות שהמגמה הכללית היא קיצור האופק, לא כל התחומים מתנהלים באותו קצב. תעשיות מסוימות דווקא שומרות על אופק תכנון ארוך – ולא במקרה.

השונות נובעת בעיקר מקצב השינוי החיצוני ואופי ההשקעות הנדרשות. כששוק או טכנולוגיה משתנים במהירות, תכנון ארוך טווח עלול להתיישן לפני שהוא יוצא לפועל. ולעומת זאת, כאשר מדובר בהשקעות הוניות כבדות שדורשות שנים להבשלה, תכנון ארוך נשאר הכרח.

כך, למשל, בתעשיות כמו טכנולוגיה, קמעונאות דיגיטלית או שירותים פיננסיים שבהן מחזור חיי מוצר קצר והיכולת להגיב מהר קובעת מי שורד, נהוג לאמץ תכנון מתגלגל שמתעדכן אחת לרבעון ולעיתים אף בתדירות גבוהה יותר. מנגד, תחומים כמו תשתיות ואנרגיה פועלים אחרת לחלוטין: שם מדובר בפרויקטים שלוקח שנים לתכנן, לרשיין ולהקים, וההחזר על ההשקעה עשוי להגיע רק לאחר עשור. לכן, נדרש בהם אופק תכנון ארוך כבר מהרגע הראשון.

אז מה עושים? לא מוותרים על תכנון ארוך טווח אלא משנים גישה

המעבר אינו מויתור על תכנון אסטרטגיה. להיפך. דווקא בסביבה משתנה נדרשת בהירות אסטרטגית גבוהה יותר, שתשמש כמצפן. השינוי הוא לא במהות אלא יותר בצורת העבודה.

במקום תכנון חד־פעמי, ארגונים מובילים עוברים לתכנון רציף. יש להם כיוון ברור לטווח הארוך, למשל יעד צמיחה, שוק חדש, או שינוי מהותי במודל העסקי,  אבל הם מתרגמים אותו לרצף של צעדים קצרי טווח שמתעדכנים כל הזמן.

אני קורא לזה "ראש רחוק בעננים ורגלים על הקרקע" כלומר לחשוב רחוק לראות מצפן עתיד אבל לדעת להסתגל במהירות.

מנגנון כזה כולל לרוב:

• יעדים אסטרטגים רב־שנתיים ל3 עד 5 שנים – לסימון כיוון ומטרות לכלל הארגון
• מנגנון בחינה ותיעדוף יוזמות בשלבי הבשלה שונים – מיידיות ועתידיות (בין 2 או 3 אופקי תכנון)
• עדכוני תכנון רבעוניים ולפעמים חודשיים (רמז.. תיכף נדבר על בינה מלאכותית)
• ניהול שוטף של יעדים קצרי טווח המאפשרים תיקון מהיר

מנגנון כזה מאפשר להכניס שינויים לתוכניות מבלי לאבד את הראש או להתחיל מהתחלה (אגב, אומץ ניהולי זה חלק מהמנגנון)

אז איך בינה מלאכותית משנה את התמונה?

בעבר, תכנון אסטרטגי דרש שבועות של איסוף מידע, ניתוח תרחישים, גיבוש תחזיות וכתיבת מסמכים. היום, כל אחד מהשלבים האלה יכול להתבצע באופן אוטומטי, מדויק ומהיר:

• תחזיות מתגלגלות – לא פעם בשנה, אלא ברצף.
• תרחישים דינמיים – עשרות "מה אם" נבדקים בלחיצת כפתור (וסליחה מהגאון עם האקסל).
• זיהוי מגמות מוקדם -לפני שהשוק מרגיש בהן.
• המלצות הקצאת משאבים – מבוססות נתונים חיים.

שילוב יכולות כאלה (לא מדע טילים כבר אבל צריך להטמיע כשיטה) מאפשר חיבור בין החזון הגדול לתוצאות ביום יום מבלי לרתק משאבים רבים ובאופן רציף.  

תכנון ארוך טווח בעולם בלתי צפוי

ככל שרמת אי הוודאות עולה, כך גובר הלחץ לתכנון גמיש מתאים למציאות משתנה. דווקא ארגונים שחייבים לתכנן לטווח ארוך – בגלל השקעות הוניות, רגולציה או תהליכי פיתוח ממושכים מרגישים את הלחץ הזה באופן מיידי.

לדעתנו הפתרון אינו לוותר על האופק הרחוק, אלא לשנות את תהליך התכנון כך שישלב בין חזון יציב לבין תהליך מתגלגל, עם בדיקת הנחות, תיקון מסלול, והתאמה שוטפת. כאן בדיוק נכנסת הבינה המלאכותית ככלי שמאפשר לחבר בין תחזיות, תרחישים, מגמות והחלטות, בזמן אמת. והבשורה הטובה? אפשר לגמרי לבנות תהליך כזה כיום.

התמונה נוצרה ב- Google AI Studio.