בעבר הדי קרוב, תכנון אסטרטגי ארוך טווח היה כמעט מובן מאליו. תוכניות לחמש או עשר שנים קדימה שיקפו ביטחון, אחריות ואמונה ביכולת לתכנן את המציאות. אבל בשנים האחרונות משהו השתנה: ארגונים מכל הסוגים, גם הגדולים והוותיקים ביותר, מקצרים את טווח התכנון האסטרטגי שלהם באופן שיטתי.
בשנת 1978 עלתה לאוויר סדרת תסכיתי רדיו בת עשרים פרקים שסיפרה את סיפורו של ארתור דנט, אדם אנגלי רגיל לגמרי שנשאב למסע אינטרגלקטי סוריאליסטי. המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, פרי יצירתו של דאגלס אדמס, הציג אנציקלופדיה דיגיטלית חכמה שמספקת מידע רב אך חסר חשיבות ברובו על הגלקסיה. על כריכת המדריך הופיעה האזהרה הנצחית Don't Panic. עצה שנונה שמתבררת כרלוונטית מתמיד גם לעולם שאנחנו חיים בו.
חזון הוא מצפן, אבל כשמאבדים קשר עם המציאות, גם הכיוון הנכון עלול להוביל למבוי סתום. סיפור התחנה המרכזית בתל אביב הוא שיעור על הפער שבין רעיון מבריק לביצוע מוצלח: איך חזון עירוני שאפתני הפך למבוך של קומות, רמפות ושלטים, ומה אפשר ללמוד מזה על תכנון אסטרטגי בארגונים.
השינוי בשוק ההון קורה בשקט, אבל התוצאות שלו רועמות. נשים נכנסות לזירה שבעבר נחשבה גברית – ומגלות דרך אחרת להשקיע, לתכנן ולהצליח.
אולי זו לא רק מגמה פיננסית – אלא תזכורת לחשיבה ניהולית חדשה לגמרי.
הכלכלה העולמית משנה צורה: מהשוק החופשי שבו יצרנים מתחרים על מחיר ורווח, לעולם שבו ענקיות ענן ופלטפורמות דיגיטליות קובעות את הכללים. אמזון, גוגל, אפל ומיקרוסופט הפכו לשערי הכניסה של המרחב הדיגיטלי – גובות "שכר דירה" על עצם הגישה, מכתיבות את החשיפה באלגוריתמים ואוספות את הנתונים שלנו כהון החדש. האם זה קפיטליזם בגרסתו הקיצונית, או תחילתו של פיאודליזם דיגיטלי?
אנחנו כאנשי מקצוע שעובדים רבות מול המחשב ובריבוי משימות ופרויקטים, מכירים היטב את התחושה: עומס המשימות גדול, הלחץ לתוצאות מהיר – ואז אנחנו פונים לחברנו הטוב, ה-AI Chat ששינה את חיינו, שמבטיח לחסוך לנו יעילות, חיסכון בזמן, חישובים מדויקים וכל מה שנבקש ממנו פחות או יותר. עם זאת ועם כל כוונותיהם הטובות של הצ'אטים למיניהם, יש סיכונים אמיתיים בשימוש בהם – בנפש ובתפקוד. אבל לא לדאוג, נציג גם פתרונות להתמודדות הן כמנהלים והן כאנשים פרטיים.